מילדותי אני זוכרת את הבניין העטוף מרפסות מעוגלות ברחוב אלחנן 22. הבניין ניצב ממש בסיבוב של הרחוב, מה שמאפשר לצפות עליו מכמה כיוונים ומוסיף לרושם והייחודיות שלו.
לפני מספר שנים התברר לי כי לא ידוע מי האדריכל שתכנן את הבניין, על אף שהבניין מוכר לחיפאים רבים. בעל הבניין שיזם את הקמתו היה מקס לוין ששמו עולה בבירור מתוך המסמכים שבתיק הבניין. אך לא נמצא שמו של האדריכל.
למזלי ניתנה לי האפשרות לעיין בתיקי בניין שאינם סרוקים באינטרנט ושם גיליתי את שמו של האדריכל – קרל אילבינג. היתר הבנייה ניתן במרץ 1936, ובתוכניות נראות דירות מרווחות ביותר ומאובזרות המופנות לנוף שנשקף אז מכל הכיוונים. החדרים עם קירות וחלונות מעוגלים פונים למרפסות עגולות ורחבות ידיים, המאפשרות מבט פנורמי על הסביבה. התבוננות מעמיקה מגלה שעל ידי הסטה של מרכזי המעגלים בתכנית נוצרת מרפסת קשתית עם חלק רחב ומרווח יותר וחלק שני צר.
לכאורה התעלומה נפתרה, אבל לא הניחה לי השאלה – מי הוא היה? חיפושים באינטרנט העלו חרס. שאלתי יודעי דבר אם שמעו את שמו – ולא שמעו. במהלך הזמן נתקלתי בעוד שני מבנים שתכנן: אחד מהם הוא בית גוטפריד בדרך הים 74, והשני הוא בית דירות ברחוב אילנות 19. ועדיין לא היה בידי קצה חוט.
לפני מספר חודשים ניסיתי שוב לאתר מידע על קרל אילבינג בחיפוש באינטרנט – הפעם הזאת התמזל מזלי: בארכיון המדינה מצאתי את תעודת ההתאזרחות שלו ושל משפחתו. באתר “יזכור” מצאתי דף – טוראי נחמן ינו אילבינג, הוא בנו של קרל אילבינג. בפייסבוק מצאתי פוסט מלפני כמה שנים בו מוזכר שמו של נחמן ינו אילבינג – הנה קצה חוט! – כתבתי הודעה למפרסם הפוסט.
על רגל אחת: ההודעה הגיעה לנכדו של האדריכל קרל אילבינג, שמו מיקי הרמן. פייסבוק גילה כי יש לנו מכר משותף מזה כ-25 שנה. אחרי המתנה של מספר שבועות בגלל מגפת הקורונה הצלחנו להיפגש. נסעתי לביתו בפתח תקווה שם הוא שומר אוצר של ממש הכולל ציורים בעפרון ובפסטל שצייר סבו, תצלומים רבים וחפצים שונים שנותרו מעזבונו. כתבתי פוסט על יצירתו כאן.
מיקי סיפר לי את תולדות משפחתו ועל קורות חייו של סבו בליווי פריטים היסטוריים, צילומים וציורים שהמחישו את הסיפורים באופן מיוחד. עם זאת פרטים רבים בעיקר בנוגע לעבודתו המקצועית של אילבינג כאדריכל נותרו בלתי ידועים ולא מצאתי להם תיעוד.
קרל אילבינג
נולד ב-8 באוגוסט 1886 בשם קרל יחזקאל יזראלזון, בן למשפחת רופאים בדבינסק. כשפנה ללימודים גבוהים לא התקבל ללימודי רפואה, בגלל מגבלות שהוטלו על השכלה ליהודים. לכן נסע לגראץ באוסטריה ללמוד ארכיטקטורה והנדסת בניין.
בזמן שהיה סטודנט התגורר בבית בו הושכרו חדרים לסטודנטים והתאהב באחת מבנותיו של בעל הבית. שמה היה אוטיליה נרדיני, ילידת יוגוסלביה ממוצא איטלקי. היא התגיירה למענו והם נישאו ונשארו לחיות בגראץ, שם עבד כארכיטקט בשם יזראלזון. לזוג נולדו בת ובן.
עם עליית הנאציזם באירופה, ידידו של אילבינג, שלא היה יהודי, המליץ לו לשנות את שמו כדי שיוכל להמשיך ולהתפרנס מעבודתו כאדריכל באוסטריה, והעלה בפניו את רעיון ההגירה לפלשתינה שם ודאי ימצא את הזדמנות חייו כארכיטקט עם תנופת הבנייה וההגירה מאירופה. בעצת ידידו הוא שינה את שמו מיזראלזון לאילבינג, ובשנת 1934 הגיע לפלשתינה לבדו. כשנה מאוחר יותר הצטרפו אשתו ושני ילדיו.
הם התגוררו בקרית ביאליק, ברחוב חרמון 8, בבית מיטלמן בו היו דיירים בדמי מפתח. ברחוב חרמון ניצבו בזמנו עוד שני מבני קבע מלבד ביתם של משפחת אילבינג, ועוד כמה צריפים.
בנו של קרל אילבינג, נחמן (ינו) אילבינג, עבד עמו באדריכלות תקופה קצרה לפני שנהרג ביולי 1947 בקרב במשמר הירדן. בדף הזיכרון לחלל כתוב:
” עת פרצה המלחמה בחורף תש”ח נפצע שני פצעים קלים בעומדו עם אביו ליד בניין שהקימו בוואדי ניסנס. “
טרם מצאתי את אותו הבית שתכננו יחד. לדברי נכדו, בחצר הבית ברחוב חרמון 8 נטעו עץ אקליפטוס לכבוד הבן זמן קצר לפני שנפל. האקליפטוס עמד בחצר עשרות שנים, היום הוא איננו שם.
באוסף הרישומים שהותיר קרל אילבינג נמצאים רישומים בעפרון משנת 1949 שבתחתיתם כתוב I.P.C. TERMINAL. נכדו לא ידע לומר לי היכן בדיוק עבד, רק ידע לספר שהיה הולך בכל יום לעבודה בבגדי חאקי וסנדלים על דרך עכו לכיוון אזור התעשייה ובתי הזיקוק. אולי הרישומים מרמזים על כך שעבד בטרמינל הדלקים של חברת הנפט העיראקית, ואולי לא.
אחרי שיצא לגמלאות עבד במפעל אלובין שם שרטט פרופילים. לדברי נכדו של אילבינג, הארכיטקט נמש (Nemes) שהקים את מפעל אלובין, הציע לסבו להיות שותף בהקמת המפעל, אך זה סרב משום שהעדיף להשקיע את הונו שנצבר מאיסוף בולים, ברכישת מקרר חשמלי חדיש. כששאל אותו נמש כמה שנים מאוחר יותר אם אינו מתחרט, ענה ״לא, המקרר עובד יופי״.
בשנותיו האחרונות התגורר בירושלים שם נפטר ב-13 באפריל 1981.