תכנית מנדטורית לפיתוח רצועת החוף של חיפה בין שובר הגלים לבין חוף כיאט
חיפה היא עיר חוף, כך היא הייתה מראשיתה. העיר הישנה שהייתה בתוך החומות (כיום בשטח קרית הממשלה) נותקה מסביבתה הטבעית – הים והחוף – כשנכבשה על ידי הבריטים בתום מלחמת העולם הראשונה. כעבור עשור ייבשו הבריטים את הים והקימו נמל מודרני לחופיה. אולם לא בזה הסתכם יחסם של הבריטים לקו החוף של העיר שהלכה והתרחבה מערבה, מזרחה ובמעלה ההר. בשנת 1945 אושרה על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבניה תוכנית לפיתוח חזית הים הדרומית (כך כונתה). התכנית כוללת את רצועת החוף הנמשכת משובר הגלים של הנמל סמוך לבית החולים הממשלתי (היום בית חולים רמב”ם) ועד חוף כיאט (היום אזור מגדלי חוף הכרמל כיום).
את התכנית שאושרה בשנת 1945 הכין אדולף ראדינג, שהיה אדריכל בעל שם בינלאומי ואדריכל העיר חיפה משנת 1943 עד 1950. במסגרת תפקיד זה תכנן פרויקטים רבים בקנה מידה עירוני. זאת בנוסף לפרויקטים שתכנן בעיר לפני כן, ביניהם בתי מגורים, מבני תעשיה , ואפילו הצעה לעיצוב הגדה הדרומית של דרך המלכים (שלא יצאה אל הפועל) יחד עם קורט ריינש במסגרת תחרות בה זכו במקום הראשון. זה יהיה בלתי אפשרי להקיף את כל מכלול העבודות שלו בפוסט אחד, אפילו אם נתרכז רק בפרויקטים שתכנן בחיפה (פועלו הצדיק כתיבת מספר ספרים, אלו שנתקלתי בהם בגרמנית). יהיה קשה להפריז בתרומתו לעיצוב פני העיר בתקופת המנדט הבריטי. עוד על ראדינג תוכלו למצוא אם תגללו למטה, אחרי הסיור לאורך החוף.
התכנית שהכין ראדינג לרצועת החוף של חיפה מפורטת להפליא וכוללת פרספקטיבות בצבעי מים בעלות אופי רומנטי המביעות את החזון הימי שראה בעיני רוחו. התכנית משתלבת עם המבנים והרחובות של בת גלים וואדי ג’מאל (היום חוף התכלת וחלק מעין הים) שכבר היו קיימים על קו החוף.
מטרתה העיקרית של התכנית הייתה לאפשר פיתוח של החוף כולל כביש, טיילת, חופי רחצה, בתי קפה ומסעדות, אתרי נופש, ספורט ימי ואטרקציות. מטרה נוספת הייתה לאפשר חיבור של קצה דרך אלנבי עם חזית הים באמצעות גשר מעל דרך יפו ומסילת הרכבת. למען הסדר הטוב ארגן ראדינג את רעיונותיו על הגיליון לפי סדר האותיות, וכך הוא לוקח את מי שמתבונן בתכנית לטיול לאורך החוף כפי שראה אותו בחזונו.
הטיול מתחיל בקצה המזרחי ביותר של התכנית, לאורך חזית הים של בית החולים הממשלתי והבסיס הצבאי שהיה מיועד להתפנות (כן, כבר אז). כאן מתוכננת טיילת להולכי רגל בצמוד למי הים ולאורכה פרגולה. ציורי המים מגלים כי הקורות של הפרגולה הנושאות צמחיה בעלת פרחים בצבע אדום עז נועדו להישען על עמודי אבן צהבהבה. לצד הטיילת ישנן מרפסות שרצפתן בצורת חצי עיגול בולטת מעל הים, אחת מהן נראית בצדו הימני של הציור ממש מתחת לסירת המפרש השטה במימי המפרץ. מעברה השני של הטיילת נטע ראדינג שיחים ועצים הקצוצים בגובה אחיד, והעמיד את עמודי התאורה סמוך לרצועת הגינון. המבט שיצר מושך להיכנס אל תוך הפרגולה.
הפרגולה מסתיימת בגן שקוע, במקום בו נפגשות שדרות ראס אלכורום, שתוכננו אך מעולם לא הוקמו (בשטח בסיס חיל הים כיום), עם רחוב חוף התכלת (Blue Coast) הנמשך לאורך קו החוף. במרכז הגן בצמוד לים הציב ראדינג אנדרטה לזכר המלחמה בצורת מגדל שבראשו שעון. הפרופורציות שלו מזכירות את מגדל השעון במסגד הג’ריינה (ליד בניין המפרש בקרית הממשלה כיום) שהוקם לכבוד חצי יובל לשלטון הסולטן העות’מני כחמישה עשורים לפני כן. בבסיס המגדל פתח מקושת, לא ברור אם נועד ליצור צליל על ידי תנועת הרוח או להכיל להבת זכרון, שגוף המגדל משמש לה ארובה.
בחתך של הגן הקפיד לצייר דמויות אנשים, דבר המעיד על כשרונו וכוונתו להבין וליצור מקומות בעלי איכויות אנושיות, המתייחסים למימדי הגוף ולחוויה האנושית. את הגן השקוע הקיף ראדינג בפרגולה נוספת ומפלס הגן תוכנן להיות נמוך במטר וחצי ממפלס הטיילת. ההנמכה הזו הייתה ודאי יוצרת ניתוק אקוסטי ממפלס הטיילת, מהרחוב ומהעיר, ומחברת את השוהים בגן השקוע עם צליל הים והגלים. האפקט האקוסטי היה צפוי להעצים את הדרמה ואת החוויה של הגן והאנדרטה.
בתוכניתו התייחס, כיאה למתכנן ערים, לכל היקפה של הכיכר בה נפגשת השדרה עם חוף הים. במבט מרוחק, ממעוף הציפור, נראה הגן המוקף בפרגולה ובו המגדל ממורכז מול קצה השדרה. המבנים המעוגלים בקצה השדרה מגדירים דופן לכיכר על הים ומזכירים חלק מכיכר מסריק אותה תכנן זמן קצר לפני כן. נוסף על כך הוא מציג את מראה קיר הים (Sea-Wall) מכיוון הים ובמרכזו המגדל. מכאן אנו לומדים כי הביא בחשבון גם את חווית הצופים באנדרטה בעת שייט סמוך לחוף. היקף הביטוי הגרפי של הגן והאנדרטה בתכנית מעיד על החשיבות שנתן להם ראדינג, והוא גם ממחיש את מגוון הדרכים לחוות את האנדרטה כפי שכיוון אליהן האדריכל.
בין קצה הבסיס הצבאי לבין שדרות בת גלים תכנן חוף רחצה. בתכנית נראים בריכת בת גלים ובניין הקזינו שכבר היו קיימים. רוב המבנים לאורך רחוב חוף התכלת במקטע זה (היום רציף רוזנפלד ורחוב השחף) כבר היו בנויים.
לאורך חזית הים של שכונת בת גלים ממערב לבניין הקזינו ועד המפגש רחוב העלייה (השנייה) תכנן טיילת להולכי רגל במפלס נמוך מן הכביש, שהגישה אליה בגרמי מדרגות. מעברו הדרומי של הרחוב תכנן רצועת גינון בין בתי המגורים לבין המדרכה, ייתכן שהתכוון לחצרות הקיימות בין המבנים לבין גבול המגרשים. ניתן להבחין במבט וגם בחתך בהתייחסות השונה לתאורת הרחוב משני צידי הרחוב. עמודי התאורה הגבוהים מיועדים להציף באור את שטח הכביש, ואילו עמודי התאורה הנמוכים נועדו להאיר את המדרכה מתחת לגובה חופות עצים, עבור הולכי הרגל ולצמצם את ההפרעה לבתי המגורים.
הנקודה הבאה לאורך הטיול על החוף היא צומת. מדויק יותר יהיה לומר מחלף. ראדינג תכנן גשר העובר מעל דרך יפו ומסילת הרכבת, ומחבר את קצה רחוב אלנבי עם רחוב חוף התכלת. אולם לא די היה לו בזה, את רחוב חוף התכלת הרים גם על גשר שתחתיו עוברות סירות בכניסתן למעגן הנמצא בין שני הגשרים.
להגנה על המעבר מתחת לגשר הציע להקים שובר גלים, אשר נועד גם להגן על רחבת עגינה להעלאה והורדה של המפליגים בסירות. בשטח הציבורי שנותר בין מסילת הרכבת ורחוב חוף התכלת קיווה כי יוקם בית קפה ואולם ריקודים. באזור זה נמצאת כיום התחנה התחתונה של הרכבל של סטלה מאריס. הפתרון המרחבי שיצר במפגש הדרכים מעורר התפעלות, במיוחד משום שניצל את האתגר התכנוני כדי לשלב מרכיב נוסף – את מעגן הסירות. המעגן עצמו הוא חלק ממערך של נקודות עגינה לאורך החוף שמוצעות בתכנית. מערך זה הוא נדבך נוסף בשימושים לנופש לאורך רצועת החוף, והוא יכול לשמש למגוון פעילויות ימיות מדייג, דרך שייט תיירותי לאורך החוף ועד ספורט ימי.
על הגשר של רחוב חוף התכלת, מעל הכניסה למעגן, תכנן מעין מרפסות זיזיות מוצלות בגגונים מעוגלים ובהן ספסלים. תאורת הרחוב משולבת בשלד ההנדסי של הגגונים. במבט זה מודגש במיוחד מיעוט הפרטים האדריכליים, שמטרתו כך נראה לאפשר נוכחות מקסימלית לסביבה הטבעית.
החיבור של קצה דרך אלנבי בגשר מעל כביש החוף והרכבת בוצע בפועל בשלבים רק בעשורים האחרונים. לכן מדהים לראות בתכנית של ראדינג כיצד צפה את הצורך העתידי וגם נתן לו פתרון בעל תעוזה הנדסית בצורת מכלול גשרים וקירות ימיים. נראה כי הוא תפס את הולכי הרגל, הרכבים וכלי השיט כבעלי חשיבות שווה בנקודה זו לאורך החוף. לכן הקצה מאמץ הנדסי ואדריכלי למען שלושתם דומה במחלף המורכב הזה.
נמשיך מערבה, סמוך לבתים שנבנו על החוף ליד ואדי ג’מאל (היום רחוב יוברט המפרי סמוך לעין הים), כאן תכנן ראדינג להקים מתחם חופי רחצה פרטיים. לצדם סימן את תחילתו של מסלול רכיבה על אופניים. מעניין לשים לב לשמו של הרחוב – אלאחטל – היום שמו רחוב העוגן, וגם למבנה הכנסייה העומד על תילו על החוף עד היום.
אנו רואים במבט נוסף שיצר ראדינג מתוך סירת מפרש את התחשבותו בנקודת המבט מן הים, במראה הביתנים הצמודים לחופי הרחצה הפרטיים, והשתלבותם בסביבה החופית על רקע ההר. את הביתנים תכנן כקוביות שמצדן האחורי הן תומכות את הדרך לכלי רכב לאורך החוף, ומצדן השני הן פונות אל הים ומשמשות כמחסה למתרחצים המיוחסים. הגישה אל החופים במדרגות צרות המובילות היישר אל החול. חדי העין ישימו לב שראדינג לא החמיץ הזדמנות להמחיש את הבריזה באמצעות דגל מתנופף בחתך. בחזיתות הביתנים קיבץ רביעיות של פתחים מקושתים. הפתחים בעלי הקשתות מופיעים במבנים נוספים שיצר, והם מבטאים בו זמנית צורות מקומיות מסורתיות וצורות השייכות לסגנון הבינלאומי בגרסה החיפאית שלו.
לאורך חופיה של שכונת ואדי ג’מאל (כיום עין הים) נותרה רצועה צרה של חוף בין מסילת הרכבת המנדטורית לבין הים. כאן בחר ראדינג למקם אטרקציה תיירותית, “רכבת ליליפוטית”, שהתחנה שלה צמודה לתחנת האוטובוסים בקווים העירוניים ולחניון לכלי רכב. בנוסף, באזור בו ניצב היום בניין המכון לחקר ימים ואגמים, תכנן להרחיב את שטח החוף לתוך הים כדי לאפשר הקמה של מעגן לסירות, בריכה, בניין אקווריום ומועדון פרטי עם חוף משלו. את השטח של תל א-סמק הקדיש לפארק ובו מבנה למסעדה. בנוסף הוא לא שכח למקם תחנת דלק, שטחי חניה לרכבים, הוסטל ומבנה רב מימדים המשמש לתערוכות ולאולם ריקודים, ממש שילוב לא רגיל.
במבט הממחיש את רעיונו של ראדינג נראית הרכבת הליליפוטית נוסעת על מסילתה לצד קרונות רכבת גדולים הנוסעים על מסילת הרכבת המנדטורית. בנוסף על כלי התחבורה המסילתיים מופיעים במבט זה גם מכונית, אופניים וסירת מפרש, ולאורך הטיילת הצמודה למי הים משוטטות כמה דמויות. המסר די ברור, הושקע מאמץ בתכנון הפרדה ברורה בין מסלולים ואזורים למגוון משתמשי הדרך (…והים).
המבט האחרון שבחר ראדינג לכלול בתכנית הוא של בתי המלון שהציב לאורך החוף. את המבנים הצרים והארוכים מיקם כך שהצד הצר שלהם פונה אל הים וביניהם מחבר מעבר מקורה שמצדדיו שורות עמודים. כך נשמר מבט מהעיר אל הים וגם מתאפשרת זרימת הבריזה המצננת מהים אל העיר. בנוסף גגו של המעבר מגן על העוברים והשבים מפני קרני השמש המכות בקיץ ומפני הגשם בחורף. ישנו דימיון ברור בין המבנים האלו לבין שני פרויקטים אחרים שתכנן לאורך חופי העיר. הראשון הוא החזית הדרומית של דרך המלכים באחת מגרסאותיה, אותה תכנן קצת פחות מעשור מוקדם יותר, והיא הייתה בעלת אופי מסחרי ואורבני יותר אולם לא יצאה אל הפועל כפי שתכנן. פרויקט שני הוא שיכון הבריגדה בבת גלים שתוכנן והוקם בסוף שנות ה-40 ומורכב ממבנים ארוכים הממוקמים בניצב לרחוב ולים וביניהם גינות משותפות (עומרי זילכה כתב עליו בבלוג פינת רחוב).
פרויקט אחר הנמצא בקרבת מקום ויש לו מאפיינים דומים הוא בית החולים הממשלתי (כיום רמב”ם) שתכנן אריך מנדלסון (שהיה מיודעו של ראדינג עוד בברלין). בית החולים מורכב מבניינים שהדופן הקצרה שלהם פונה לקו המים והם נפרשים כמו מניפה, וביניהם מחברים מעברים מקורים. המשותף לכל המבנים האלו הוא המיקום של הבניינים העיקרים בניצב לחוף, כמגדלים שכובים, המאפשרים לרוח הים ולמבט לעבור אותם ולהמשיך הלאה לתוך העיר. והמרכיב הנוסף המשותף להם הוא החיבור בין המבנים באמצעות מעברים מקורים (לפעמים מעליהם יש מבנה ארוך נוסף כמו בדרך המלכים ובשיכון הבריגדה). וגם… כמה יפה היה יכול להיות אם כך היו מתייחסים מבני המלונות הקיימים היום על החוף אל הים, ואל העיר ואל האנשים שבאו להנות מהם.
מכאן והלאה נראה שהחזון של ראדינג קיבל בתכנית בעיקר ביטוי בטקסט. הוא מציין שימושים ופעילויות שראה בעיני רוחו מתקיימים לאורך החוף, ועל פי השרטוט ניכר שהשקיע מחשבה בצורה הפיזית של המבנים ומרכיבי הנוף, אולם הוא לא נתן להם ביטוי גרפי פיוטי בפרספקטיבות בצבעי מים. כמה דוגמאות לשימושים מיוחדים שמצא להם מקום בתכנית: שטח ליריד/ לונה פארק (Amusement Grounds), שטח לתערוכות עם גן פסלים(?) (Exhibition Grounds Combined with Model Gardens), שטחים מיוחדים לפיקניק, תחנת עזרה ראשונה, בריכות ילדים, גן ילדים, סולריום ומועדון ספורט, מגרשי טניס, תחנות עצירה לרכבת ליליפוטית, בקתות רחצה פרטיות, אזור לבתי קפה ומסעדות, בונגלוס למנוחה (Rest Bungalows), מסעדה עגולה בקצה מזח עם אפשרות לעגינה בכניסה למסעדה, חנויות לאורך המזח, תחנת רכבת, בריכת שחיה גדולה עם יציע, מעגן נוסף לסירות, וסופו של מסלול הרכיבה בסמוך לשער של חוף כיאט. אני תוהה האם ריבוי אולמות הריקודים והבריכות על החוף קשור באיזה אופן לפופולריות של בריכת בת גלים והקזינו באותה עת. בכל מקרה החזון הזה הקדים את זמנו מבחינת מגוון והיקף השימושים.
סגנונו האישי של ראדינג בא לידי ביטוי בתכנית באופי הקווים המשורטטים, בעיקר בקווים המעוגלים, בסגנון האותיות ובבהירות ובקלילות של ארגון הגליון. מתוך העבודה הגרפית בולטים מוטיבים חוזרים – הצמחיה הפורחת, ים כחול מול הר ירוק-צהוב, מגוון של קשרים וגישות אל הים, בצליל, במגע ובמבט. ראדינג בוחר להציג את נקודת מבטו מכיוון הים שוב ושוב ומדגיש כי מדובר בקשר הדדי בין החוף והים. השילוב בין המהות הבירוקרטית של תכנית עיצוב עירוני לבין יצירה אומנותית ואדריכלית במקרה הזה בעיני הוא גאוני. הלוואי שנדע ונזכה ליישם אפילו רק מעט מהמהות של התכנית הזו – חוף הים של העיר כאתר המיועד בעיקר לנופש, פיתוח המשתלב בתנאי השטח הקיימים, יצירה מתוך מחשבה על החוויה האנושית.
למטיבי לכת… עוד קצת על אדולף ראדינג –
אדולף פטר ראדינג נולד בברלין בשנת 1888. בשנת 1910 השלים את לימודיו באדריכלות והחל לעבוד אצל אוגוסט אנדל (אדריכל ומעצב בולט בתנועת היוגנדסטיל שהייתה מקבילתה הגרמנית של תנועת האר-נובו). לאחר מלחמת העולם הראשונה עבד תקופה קצרה במשרדיהם של פיטר ברנס ושל אלברט גסנר. (פיטר ברנס היה אדריכל משפיע בהתפתחותה של האדריכלות המודרנית, בין עובדיו המפורסמים מיס ון דר רוהה, וולטר גרופיוס ולה קורבוזיה; אלברט גסנר היה אדריכל ופרופסור שתרם תרומה משמעותית להתפתחות בנייני מגורים עירוניים).
בשנת 1919 החל ראדינג ללמד באקדמיה לאומנויות בוורוצלב וכעבור שנים בודדות התקדם לתפקיד פרופסור. בוורוצלב זכה לראשונה לבנות בניינים שתכנן. משנת 1926 עבד בשותפות עם האנס שארון בברלין (האנס שארון היה אדריכל בעל תרומה חשובה לאדריכלות אורגנית ואדריכלות אקספרסיוניסטית).
בתקופה זו היה ראדינג חבר בקבוצת האדריכלים דר רינג ובארגון דויטשר וורקבונד, שבין חבריהם היו אדריכלים בולטים במאה ה-20, ופעילותם השפיעה מאוד על התפתחות האדריכלות המודרניסטית. הוא השתתף בתערוכת הבניה המפורסמת בוויסנהוף, שטוטגארט בשנת 1927 שם הציג בית מגורים שמאוחר יותר נהרס (התערוכה הייתה אבן דרך בהיסטוריה של האדריכלות המודרניסטית).
כעבור שנתיים ארגן יחד עם שותפו שארון תערוכה דומה בוורוצלב. כמו כן פרסם מאמרים בכתבי עת מובילים בנוגע לפיתוח עירוני למגורים, היסטוריה של הבניה, ובנושא סטנדרטיזציה ורציונליזציה של בתי מגורים. בשנת 1928 נישא לאשתו השלישית אלזה לשניצר. מספר שנים אחרי כן, בשנת 1932 נסגרה האקדמיה בוורוצלב בעקבות התחזקות השפעתה של המפלגה הנאצית במועצת העיר והוא איבד את משרתו. אז היגר עם אשתו לדרום צרפת שם הפסיק למשך שנים בודדות את פעילותו כאדריכל. בשנת 1935 עזבו את צרפת והגיעו לחיפה. בחיפה היה אדריכל פעיל ותכנן בתי מגורים ותעשיה בעיקר עבור האליטה היהודית. בין השנים 1943-1950 שימש כאדריכל העיר. בשנת 1950 עזבו ללונדון, שם נפטר ראדינג בשנת 1957.
