ברחובות העיר התחתית בחיפה ישנו עושר אדריכלי, מבנים מסוגים שונים, מתקופות שונות ובסגנונות שונים. בולטים במיוחד הם רחובות ומקומות שבהם נראה שכל הבניינים לבשו תלבושת אחידה, והם מעוררים סקרנות: איך קרה שכל הארכיטקטים והיזמים החליטו לבנות בניינים בתיאום מושלם? ובכן, כל מתחם והנסיבות שלו. זהו חלק ראשון מתוך שניים העוסק במתחמים מתוכננים בעיר התחתית שהוקמו (או לא הוקמו) בחיפה בתקופת המנדט הבריטי. אל החלק השני.
בסוף תקופת השלטון העות’מני בארץ (סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20) הייתה העיר חיפה בתנופת פיתוח גדולה והיא נחשבה לעיר בעלת חשיבות אזורית. תנופת פיתוח זו תפסה תאוצה רבה עוד יותר בתקופת המנדט הבריטי, אז קיבלה העיר מעמד חדש – והפכה להיות “השער” של האימפריה הבריטית אל המזרח, על כל המשתמע מן המעמד המכובד. הקמת נמל חיפה הייתה אחד הגורמים המשמעותיים שהביאו לפיתוח מואץ של העיר בכלל ושל אזור העיר התחתית בפרט. כתוצאה מכך בשנות ה-20 וה-30 העיר שינתה את פניה והוקמו בה מבנים רבים ביוזמה ממשלתית וביוזמה פרטית. בין הפרויקטים שהוקמו ישנם מתחמים משמעותיים שהם חלק בלתי נפרד מדמותה של העיר התחתית עד היום. מתחמים אלה משקפים את האופטימיות ששררה בקרב יזמים פרטיים ובקרב השלטונות, ואת ההזדמנויות העסקיות המופלאות שנוצרו בחיפה באותה עת.
1. המרכז המסחרי הישן
המרכז המסחרי הישן הוקם בשנות ה-20 על שטח שבו שכן מנזר של מסדר האחיות מנצרת. מבני המנזר עמדו לאורך דרך יפו, שהייתה אז הדרך הראשית שהובילה מחיפה לכיוון דרום לאורך החוף. מאחורי המבנים עמד גן שהשתרע עד הים, ובו עצי זית ודקלים. בתחילת שנות ה-20 נרכשה הקרקע באמצעות חברת הכשרת הישוב ובסיוע בנק ברקלי’ס מידי מסדר האחיות מנצרת. חברת הכשרת הישוב מכרה את הקרקע לידי קבוצה של סוחרים יהודים מקומיים שהתאגדו תחת השם “החברה למרכז מסחרי”. ביניהם היו שמואל פבזנר, שבתאי לוי, ברוך טולצ’ינסקי, אהרון רוזנפלד, יעקב כספי, אברהם אהרון ספקטור, גבריאלוביץ, מכליס ופינטו.
היזמים האופטימיים צפו כי התוכניות הבריטיות לפיתוח חיפה יביאו לפעילות כלכלית ענפה, לכן הם החליטו להקים בשטח שרכשו מרכז מסחרי וערכו תחרות אדריכלית בין לאומית לתכנון המבנים במתחם. תנאי התחרות היו שאפתניים וקבעו כי על המבנים להיות בגובה שלוש קומות, להכיל חנויות, דירות, משרדים, בנקים, אולם קולנוע, בית מלון ושתי מסעדות. נוסף על כך נקבע כי יש להתייחס לתנאי השטח: הקרבה לים, שמירה על עצי הדקל הוותיקים ועל הבניינים הקיימים (של המנזר). כמו כן הודגש הקונטקסט החברתי-כלכלי: הצורך בחסכנות והמחסור בעובדים מקצועיים.
בפרס הראשון זכו האדריכלים אריך מנדלסון וריצ’רד נויטרה שהגישו הצעה מהפכנית ביחס לחיפה בזמנו. הם הציעו מבנה גדול ומורכב, שכלל את המבנים הקיימים של המנזר, אזור של שוק חצי מקורה וכמה אגפים המקיפים חצרות פנימיות. בנוסף כללה ההצעה מרפסות מדורגות לכיוון הים על גג המבנה, שהגיע בשיאו לחמש קומות לפחות. במובנים מסוימים ההצעה שלהם הייתה מעין אבטיפוס מוקדם למרכז קניות מודרני (קניון). אופייה האדריכלי של ההצעה היה מודרניסטי ונועז ביחס לסביבתו הקרובה של המתחם ששכן בסמיכות לשער העיר ההיסטורית.
בסופו של דבר העדיפו היזמים להוציא אל הפועל את הצעתו של הזוכה במקום השני בתחרות, האדריכל פריץ קורנברג, שהייתה שמרנית והסגנון האדריכלי שלה אקלקטי. הצעתו של קורנברג כללה ארגון של המבנים במתחם לאורך רחובות המקשרים בין דרך יפו לים, ורחוב המחבר ביניהם במקביל לדרך יפו. המבנים נבנו בקירות משותפים ויצרו בלוקים בעלי חזיתות בעיצוב אחיד, שבלבם חצרות פנימיות. קורנברג כלל בהצעתו, בהתאם לתנאי התחרות, את מבני המנזר שהיו קיימים בשטח, ולמעשה תכנן בצמוד אליהם את המבנים החדשים של המרכז המסחרי. חדי העין החולפים במקום יבחינו במבני המנזר העומדים על תילם עד היום.
באמצע שנות ה-20 החלה הבנייה של המרכז המסחרי והיא נמשכה מספר שנים. זמן קצר לאחר השלמת הבניה החלו עבודות ייבוש הקרקע לשם הקמת נמל בריטי חדש. וכך, שנים ספורות לאחר שהוקם, חדל המתחם מלעמוד על חוף הים, ההקשר הסביבתי שלו השתנה לחלוטין, ומאז הוא פונה אל דרך המלכים (דרך העצמאות כיום). הקמת הנמל הביאה לתנופת פיתוח כה משמעותית בסביבה כך שכבר באמצע שנות ה-30 כונה מרכז מסחרי זה – “המרכז המסחרי הישן”.
עם השנים דבק במתחם הכינוי “השוק התורכי”, ואכן פעל שוק ברחובות המתחם במשך עשורים, אולם לא מצאתי הסבר ודאי ומשכנע מדוע כונה דווקא “התורכי”. בעשור השני של שנות ה-2000 יזמה העירייה בעזרת החברה הממשלתית לתיירות שיפוץ נרחב לתשתיות ולרחובות במתחם. בד בבד עודדה פיתוח של יוזמות עסקיות ותמיכה בעסקים, ופעלה ליצירת מוקד משיכה עירוני באמצעות אירועים ופרסום. במקביל נדרשו בעלי נכסים לשפץ את המבנים שבבעלותם ונקבעו סטנדרטים לשיפוץ חיצוני של בתי עסק. פירות ההשקעה העירונית במקום עדיין ניכרים וממשיכים להתגבר בעת כתיבת שורות אלה.
2. המרכז המסחרי החדש
המרכז המסחרי החדש הוקם בשטח בו שכן הגן הציבורי אלאינשראח שהשתרע בין דרך יפו ודרך אלנבי. בשנת 1929 רכשה קבוצת משקיעים יהודים (שחלקם היו בין יוזמי המרכז המסחרי הישן) את השטח מאמין שרה. על שמו של אמין שרה, שהיה בן למשפחה אמידה ששורשיה בדמשק, נקרא רחוב שרה הנמצא במתחם. היזמים תכננו להקים מרכז מסחרי ועסקי שישרת את הנמל שעבודות התשתית להקמתו החלו אז. הם צפו שהקמת הנמל תביא לפעילות עסקית נרחבת ולביקוש רב לשטחי מסחר ומשרדים.
בשנת 1930 פורסמה תחרות אדריכלית לתכנון המרכז המסחרי החדש. תנאי התחרות קבעו כי בתכנון המתחם לא נדרש עיצוב אדריכלי אלא שלד תכנוני שבמסגרתו יפעלו אדריכלים שונים בהמשך. לא הושגה הסכמה בין השופטים לגבי הזוכה בפרס הראשון בתחרות, אך מתוך כל ההצעות נבחרו הרעיונות הטובים ביותר, כך שהושגה הסכמה בנוגע למתווה התכנון אך לא נבחר אדריכל. יקותיאל בהרב שהיה ממנהלי המרכז המסחרי החדש פנה למשרד אדריכלים ירושלמי בשם לב-דנון. את התכנון של הפרויקט הוביל אחד מן השותפים במשרד, הארכיטקט מקס לב. הוטלה עליו הכנת תוכניות והגשתן לוועדה על סמך ההבנות שסוכמו במסגרת התחרות. אולם המשימה הטכנית לכאורה התבררה כמורכבת והליך האישור מול הרשויות נמשך מספר שנים.
המתכננים מקס לב ויוסף דנון שאפו ליצור מתחם בעל עיצוב אחיד לכל הבלוקים, בסגנון מודרני, המבוסס על שיטת בניה רציונלית וסטנדרטית. גישה זו הדאיגה את ועד נאמני המרכז המסחרי החדש, שנטו לשמרנות וחששו כי יתקשו להשכיר ולמכור נכסים שנבנו בסגנון שאינו מספיק מכובד ביחס לסגנון הבניה הנפוץ בעיר בזמנו. לכן הם מינו את קליפורד הולידיי, אדריכל בריטי בעל שם, להיות יועץ ללב ודנון, עוד כך בקישור. בשנת 1934 כבר החלו עבודות הבנייה של חלקים מן המתחם. אלו תוכננו על ידי אדריכלים שונים בהתאם לתוכניתו של מקס לב. רוב המבנים במתחם הוקמו תוך שנים ספורות, ובשנת 1937 התפרסם המתחם בכתב עת בינלאומי ידוע, כדוגמא למתחם עירוני מודרני הראוי לתשומת לב בינלאומית.
האתגר העיקרי בתכנון המתחם היה ליצור איזון – בין החופש ליזמים השונים להקים את המבנים בלוחות הזמנים שלהם ולפי צרכיהם מבחינת שימושי המבנה ומבחינה פיננסית, לבין השאיפה ליצור שלמות אדריכלית במתחם על ידי אחידות בעיצוב החזיתות. במילים אחרות – כל בניין הוקם על ידי יזם אחר ותוכנן על ידי אדריכל אחר בזמן אחר, כל בניין הוא חלק בפאזל, ויחד היה עליהם להראות כבניין אחד גדול הנמשך לאורך הרחובות. כתוצאה מהגישה הנדל”נית הזו, בניית המתחם למעשה לא הושלמה עד היום. למרות זאת המסגרת האחידה לעיצוב חזיתות המבנים הצליחה ליצור מתחם שאחדותו האדריכלית מרשימה.
בשנים האחרונות עוברים מבנים במתחם שיפוץ על ידי יזמים פרטיים. למרבה הצער לעיתים קרובות השיפוץ מעלים שרידים היסטוריים בחזיתות המבנים כמו שילוט היסטורי, חיפוי שיש, חלונות ותריסים, חלונות ראווה ועוד. גרוע מכך, ישנם מבנים שקיבלו תוספות זרות לחלוטין לאופי המבנים והמתחם, ולמעשה פגעו בשלמות האדריכלית שלו. אפשר לומר שהשיפוץ הייחודי לכל בניין מפרק את הפאזל שעליו עמלו מקס לב וכל האדריכלים שבנו לפי תוכניתו. נוצר מצב שבמקום לראות מבנים רבים היוצרים רצף אחיד הנראה כמו מבנה אחד, אנו רואים היום מבנה אחד המורכב מטלאים בעלי אופי שונה ואיכויות משתנות. האבסורד האמיתי הוא שמקס לב השאיר לנו מתכון מדויק המתאר כיצד לשמור ולהשלים את המבנים במתחם.
3. כיכר כיאט
עזיז כיאט, שהיה איש עסקים בולט ובעל קרקעות ברחבי הכרמל והעיר חיפה, הקים מרכז מסחרי בשטח שהיה בבעלותו ושכן בין דרך יפו לבין הים. המתחם הוקם בשלבים במהלך שנות ה-20 ה-30. במהלך שנות ה-20 הוקמו רוב המבנים בהיקף הכיכר וגם המבנה הנמוך בתוכה. בסוף שנות ה-20 החלו הבריטים בעבודות ייבוש הקרקע והקמת הנמל, ומיקומו של המתחם הפך לליבו של מרכז עירוני מודרני חדש.
בשנת 1925-6 הוקם בניין בן שלוש קומות בצמוד למסילת הרכבת, מבנה זה שימש כבית הדואר הראשי. לאחר הקמת דרך המלכים בשטח המיובש, הוסב בניין הדואר לבניין מסחרי ונבנתה לו קומה נוספת. מעניין לשים לב לכך שהבניין תוכנן תחילה כך שחזיתו הראשית פונה לתוך הכיכר וגבו למסילת הרכבת והים, ולאחר הקמת הנמל שינה את הפנייתו והכניסה אליו מוקמה בצד דרך המלכים. נוסף על כך נפרצו בקומת הקרקע פתחים רחבים לחלונות ראווה. אפשר למצוא רמז לשינוי בהפניית המבנה בפתחי החלונות של תאי השירותים בקומות המשרדים, שנהוג למקם אותם בחזית משנית ולא בחזית ראשית של בניינים.
חשיבותו של המתחם בעיני הבריטים הייתה גבוהה במיוחד משום שהוא שכן בדיוק ממול לשער פאלמר, שהיה שער הכניסה הראשי לנמל. על כן דרשו הבריטים מעזיז כיאט להרוס מבנה שעמד בשטח שהיה מיועד להרחבה של הרחוב, שהיום נקרא רחוב כיאט. במקום המבנה שנהרס הוקם מבנה משרדים מודרני בעל עיצוב יחסית שמרני שתכנן שמואל רימון. המבנה מרשים בנוכחותו, גבוה במיוחד ביחס לסביבתו (תוספת הגובה דרשה אישור מיוחד מהעירייה), קומת הקרקע מעוצבת עם אלמנטים קלאסיים בדומה למבנים האחרים במתחם, והמבנה כולו מחופה אבן בעיבודים שונים. פסים אנכיים בחזיתות מדגישים מאוד את הרושם של גובה הבניין. תבליטי העמודים המקיפים כמעט את כל קומת הקרקע במתחם הם המוטיב המאחד בין המבנים שנבנו בשלבים שונים, ותוכננו על ידי אדריכלים שונים. הם מופיעים כבר במבנים שהוקמו בתחילת שנות ה-20. האם תצליחו להבחין בתבליטי עמודים דומים מאוד במתחם אחר בעיר התחתית?
בשטחים שבין הבניינים בתוך הכיכר היו בריכת נוי, גינות ועצי דקל ותיקים. שטחי החוץ האיכותיים תרמו למעמדם ולערכם של השטחים המסחריים במתחם, וגם לרווחת הציבור הרחב שהיה רשאי לשהות ולעבור במקום. בימינו, לעיתים קרובות נדרשים יזמים להקצות בתחום הפרויקט שטחי חוץ מגוננים לטובת הציבור. שטחים אלו, הפתוחים לשימוש הציבור, נשארים בבעלות פרטית ומתוחזקים על ידי בעלי הבניינים, לפעמים למורת רוחם. בכיכר כיאט אנו רואים כיצד שטחים כאלו יכולים להשתלב באופן אינטגרלי במרחב העירוני סביבם ולשמור על איכויותיהם לאורך עשרות שנים, וכי יש בהם תועלת גם עבור היזמים.