ברחובות העיר התחתית בחיפה ישנו עושר אדריכלי, מבנים מסוגים שונים, מתקופות שונות ובסגנונות שונים. בולטים במיוחד הם רחובות ומקומות שבהם נראה שכל הבניינים לבשו תלבושת אחידה, והם מעוררים סקרנות: איך קרה שכל הארכיטקטים והיזמים החליטו לבנות בניינים בתיאום מושלם? ובכן, כל מתחם והנסיבות שלו. זהו חלק שני מתוך שניים העוסק במתחמים מתוכננים בעיר התחתית שהוקמו (או לא הוקמו) בחיפה בתקופת המנדט הבריטי. אל החלק הראשון.
בסוף תקופת השלטון העות’מני בארץ (סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20) הייתה העיר חיפה בתנופת פיתוח גדולה והיא נחשבה לעיר בעלת חשיבות אזורית. תנופת פיתוח זו תפסה תאוצה רבה עוד יותר בתקופת המנדט הבריטי, אז קיבלה העיר מעמד חדש – והפכה להיות “השער” של האימפריה הבריטית אל המזרח, על כל המשתמע מן המעמד המכובד. הקמת נמל חיפה הייתה אחד הגורמים המשמעותיים שהביאו לפיתוח מואץ של העיר בכלל ושל אזור העיר התחתית בפרט. כתוצאה מכך בשנות ה-20 וה-30 העיר שינתה את פניה והוקמו בה מבנים רבים ביוזמה ממשלתית וביוזמה פרטית. בין הפרויקטים שהוקמו ישנם מתחמים משמעותיים שהם חלק בלתי נפרד מדמותה של העיר התחתית עד היום. מתחמים אלה משקפים את האופטימיות ששררה בקרב יזמים פרטיים ובקרב השלטונות, ואת ההזדמנויות העסקיות המופלאות שנוצרו בחיפה באותה עת.
1. רחוב אליהו
כיכר ח’מרה, כיום היא כיכר פריז, הייתה תחנה מרכזית של תחבורה כבר במהלך המאה ה-19. הכיכר שכנה סמוך לשער המערבי של העיר ההיסטורית. סביב הכיכר הוקמו מבנים בעלי אופי מסחרי וציבורי וממנה יצאו דרכים לרחבי העיר והאזור. בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, כשהעבודות להקמת הנמל היו בעיצומן, היה ברור לשלטונות הבריטים כי נדרש חיבור ישיר בין הכיכר המרכזית לבין הדרך הראשית החדשה בעיר, היא דרך המלכים. השטח מצפון לכיכר היה בבעלות הכרמליתים, ועליו ניצבו מבנים גדולים ששימשו את המנזר. מבנים אלו חסמו את המעבר שבו היו מעוניינים הבריטים.
במסגרת משא ומתן שהתנהל בין השלטונות הבריטיים לבין הכרמליתים הוסכם כי אחד המבנים לאורך הדופן הצפונית של כיכר ח’מרה יהרס ובמקומו יסלל רחוב חדש, הוא רחוב אליהו. הכרמליתים העדיפו שהרחוב יהיה צר ככל הניתן, כדי לאפשר הקמה של בניינים חדשים וגדולים משני צידי הרחוב החדש, ואילו הבריטים רצו רחוב רחב שיאפשר תנועה נוחה. הפתרון שנמצא היה הקמה של סטווין משני צידי הרחוב. בפינות הרחוב המצטלבות עם דרך המלכים ועם כיכר ח’מרה, איפשרו הבריטים להקים קומות נוספות לבניינים. נוסף על כך דרשו הבריטים כי רחוב אליהו יהיה מקושר במעבר למרכז המסחרי הישן, הצמוד לו ממערב. המעבר שהוקם בין רחוב אליהו למרכז המסחרי הישן קיים עד היום והוא מהווה יחד עם רחוב אליהו עצמו, חלל עירוני מיוחד בחיפה.
המבנים שהוקמו משני צידי רחוב אליהו תוכננו על ידי המהנדס האיטלקי ג’ובאני בורה (Borra), שתכנן מספר מבנים נוספים בעיר. המבנים בעלי עיצוב אחיד, סגנון מודרני והם בנויים בטכנולוגיית בניה היברידית שהייתה רווחת בזמנו המשלבת בטון מזוין ואבן.
2. הגדה הצפונית של דרך המלכים
במסגרת הקמת נמל חיפה ייבשו הבריטים רצועה רחבה של ים לאורך חופי העיר. הקרקע המיובשת חולקה בתוכניות הבריטיות למספר רצועות צרות לאורכה. הקרובה ביותר אל המים, זה השטח התפעולי של הנמל; מדרום לה, שטח למסילות הרכבת; אחריה, שטח המיועד להקמת מחסנים גדולים עבור הסחורות; והרצועה הדרומית ביותר, שנמצאת מצדה הצפוני של דרך המלכים, היא שטח למרכז עסקים מודרני. פרויקט עירוני זה היה שאפתני וגדול מימדים ביחס לזמנו והביא להתפתחות אדירה של העיר מצד אחד, ומצד שני לניתוקה המוחלט מסביבתה הטבעית, הים.
משימת התכנון של הגדה הצפונית של דרך המלכים הוטלה על קליפורד הולידיי. הולידיי היה מעורב בפרויקט השטח המיובש עוד קודם לכן, והוא זה שהתווה את חלוקת השימושים בשטח המיובש. לפני כן שימש כיועץ לממשלת המנדט, הכין תכנית מתאר לירושלים, תכנן את אדמות מפרץ חיפה בשיתוף עם פטריק אברקרומבי הנודע ובנוסף תכנן בארץ בניינים חשובים.
הולידיי ושותפו פירס הבארד תכננו לאורך הגדה הצפונית של דרך המלכים רצף ארוך של מבנים בני שש עד שבע קומות ומרתף, עם קומות מסחר גבוהות. מעל המדרכה הרחבה תכננו לאורך כל הרחוב גגון זיזי ברוחב 3 מטרים (כן, גגון דומה לזה שייעץ למקס לב לא לבצע במרכז המסחרי החדש שנים בודדות מוקדם יותר). נפחי המבנים המשכיים, אחידים וקובייתיים, למעט בקצוות המתעגלים אל שערי הנמל. מעברים להולכי רגל בקומת הקרקע “מסומנים” במגדלים לאורך הרחוב. הולידיי והבארד קבעו בתכנית סטנדרט בנייה גבוה מאוד, שכלל הוראות מפורטות ביותר ומחייבות לתכנון וביצוע של הבניינים. הם שאפו להקים דופן הראויה לרחוב החשוב ביותר בעיר, שהייתה בעלת מעמד אסטרטגי באימפריה הבריטית.
המבנה הארוך שתכננו חולק לעשרות מגרשים קטנים, שהוכחרו ליזמים פרטיים במכרז. בתנאי המכרז נקבע כי על היזמים להקים את המבנים עד גובה קומה שנייה לפחות עד לשנת 1937, ולהשלים את המבנה לכל גובהו עד 1941. כמו כן היה עליהם להקים את הבניינים בדיוק על פי הוראות התכנית של הולידיי והבארד. נראה כי הולידיי בדק את התוכניות שהוגשו לאישור העירייה והעיר הערות דקדקניות. באמצעות התיאום המושלם בין המבנים הבודדים הצמודים זה לזה נוצר רצף אחיד והמשכי המותיר רושם של מבנה אחד הנמשך לאורך מאות מטרים. גישה זו דומה לתפישה האדריכלית של המרכז המסחרי החדש – חלקי הפאזל יוצרים תמונה שלמה והגבולות בין החלקים כמעט אינם נראים.
כמעט כל המבנים הוקמו בשנת 1937, חלקם אף למלוא גובהם. אולם מבנים רבים לא הושלמו עד שנת 1941 בגלל פרוץ מלחמת העולם השניה, ולמעשה עומדים לא שלמים עד היום. מבנים בודדים הושלמו במהלך העשורים שחלפו מאז הקמת המתחם, חלקם למרבה הצער בניגוד למתכון המדויק שהשאירו לנו הולידיי והבארד. בשנים האחרונים נראית תנופת בניה בהשלמת הבניינים לאורך הרחוב. חשיבותו של המתחם טמונה בגודלו, באחידותו ובאיכותו וסגנונו האדריכליים, נוסף על היותו נקודת ציון משמעותית בעיר מבחינה עירונית וגם מבחינה נופית.
3. הגדה הדרומית של דרך המלכים
בזמן שעבודות ההקמה של המבנים מצדה הצפוני של דרך המלכים היו בעיצומן, התקבלה החלטה של מועצת העיר חיפה לערוך תחרות אדריכלית לעיצוב חזיתות הבניינים מצדה הדרומי של דרך המלכים. כוונת חברי מועצת העיר הייתה ליצור דופן רחוב שתהווה משקל נגד לפרויקט השאפתני שנרקם מולה. אולם בפניהם עמד אתגר משמעותי, כי בניגוד למצב העניינים בשטח המיובש, שהיה ריק מבינוי ובבעלות השלטונות, מצדה הדרומי של דרך המלכים כבר עמדו מבנים רבים. מבנים אלו הוקמו בתקופות שונות בסגנונות שונים והיו בידי בעלים פרטיים שונים. חלק מן המגרשים אף שימשו (ומשמשים עד היום) כבתי עלמין.
בתנאי התחרות צוין כי יש להתייחס למבנים החשובים הקיימים לאורך הרחוב, בית כיאט, בית נסראללה חדאד ובנייני הכרמליתים ברחוב אליהו. מעניין שמבנים אחרים לא הוזכרו, כמו למשל בנייני המרכז המסחרי הישן, כאילו לא נתפשו בזמנו כמכובדים דיים להכלל בתכנית לדרך המלכים.
הזוכים בתחרות היו אדולף ראדינג וקורט ריינש, שהציעו שלוש חלופות לתכנון חזית הרחוב. את אחת החלופות שהציעו אפשר לפרש כביקורת על ה”חומה” שיצר הפרויקט של הולידיי בין העיר והים. בחלופה זו נראית קומת מסחר ומעליה קומה נוספת הנמשכות לאורך הרחוב, ומעליהן מבנים גבוהים המוצבים בניצב לדרך, כך שחזיתם הקצרה פונה לרחוב. העמדה זו מאפשרת מבט ממעלה ההר בין המבנים וזרימה של רוח מכיוון הים. כמו כן היא מבטאת את העקרון של חיבור דרך יפו ודרך המלכים במעברים בין הבניינים.
ראדינג וריינש ערכו עבור העירייה תכנית לפיתוח הדופן הדרומית של דרך המלכים הכוללת מבנים עד גובה עשר קומות, המבוססת על הצעתם בתחרות. התכנית כוללת סימון תוואי רחובות חדשים בין דרך המלכים ודרך יפו, והוראות מפורטות ומדויקות לגבי עיצוב החזיתות בכל מגרש ומגרש. כוונתם הייתה לייצר רצף בנוי אחיד המורכב ממבנים צמודים רבים, בדומה למתחמים האחרים שנבנו בסביבה. אופי חזיתות המבנים המתוכננים מאוד אקספרסיבי ואופייני בחלקו לסגנונו האדריכלי של ראדינג.
הכנת התכנית הושלמה ערב פרוץ מלחמת העולם השניה. מצב העניינים בארץ ובעולם הביא לכך שאף מבנה לא הוקם על פי הוראותיה של תכנית זו. אולם בשנות ה-60 נערכה על ידי ישראל קומט ומינהרט (מנחם) ראט תכנית לדופן הדרומית של דרך המלכים בקטע הרחוב שבין רח’ סליזיאן ורח’ הבנקים. מעיון בתכנית עולה כי סביר מאוד שקומט וראט הכירו את ההצעה שתכננו ראדינג וריינש במסגרת התחרות, והם תכננו לה פרשנות משלהם. חלק מן המבנים לאורך הרחוב בקטע זה הוקמו על פי תוכניתם של קומט-ראט, אולם ללא הבלוקים הגבוהים הניצבים לדרך.
תוצאה מצערת של תוכניתם של ראדינג וריינש לגדה הדרומית של דרך המלכים, מתבטאת כיום בהריסה של מבנים היסטוריים לאורך הרחוב, והקמה של מבנים שונים בני עשר קומות במקומם. האירוניה באה לידי ביטוי בכך שמאמצים את הוראות התכנית ההיסטורית בנוגע להריסת מבנים קיימים וגובה המבנים החדשים, אולם מבטלים לחלוטין את המהות של התכנית ההיסטורית שקבעה אחידות ורציפות. במקום לייצר מסגרת בינוי אחידה ורציפה, ניתנת במה לביטויים אדריכליים מגוונים ברמות איכות שונות. אני צופה שמימוש המדיניות הנוכחית יביא ליצירת חומה חדשה על דרך המלכים, שתהיה מורכבת מפרוסות דקות וגבוהות ללא מכנה משותף ביניהן, ולמחיקה סופית של מבנים שעמדו לאורך חופי העיר בגלגול אחר.